זכרונות מבית סבתא. אותו בית חמים ונעים כאשר הייתי נכנסת בסף הדלת מיד הייתי מרגישה אותה, את האהבה ששוכנת בבית, רוגע ונועם בכל קיר, בכל פינה.
אני נזכרת בבית סבתא ועושה סיור דמיוני לפי זכרון עמום שנשאר חי אצלי בראש.
מה היה מיוחד כל כך בבית הצנוע והנעים הזה של סבתא. רהיטים ישנים מעץ, תמונות מסין ומיפן תלויות על הקיר.
ארונות הזזה בצבע קרם שהשתלבו כמעט עם צבע הקיר. אותן ארונות הזזה שסבתא היתה פותחת את דלת הארון ושולפת משם אוצר.
זכורה לי פעם אחת שאני ישובה על המיטה בחדר השינה של סבתא ומתבוננת בה מקפלת בגדים, פותחת את ארונות הזזה בצבע קרם שנפתחות בשקט מופתי, ומכניסה בעדינות את הבגדים המקופלים.
באותה הנשימה בדיוק, בעודה סוגרת את דלת ארונות הזזה בחדר שינה, פותחת עוד דלת בארון וחושפת אוצר.
תיבת תפירה מעץ, רבת קומות שנפתחת כמו בקסם ובפנים אוצרות חבויים. סיכות, כפתורים ואצבעונים קטנים כסופים. כל האוצרות שנישלפו מארונות הזזה בחדר של סבתא פרושים כעת לפני על המיטה, ואני יושבת ומתבוננת בה, אישה קטנת קומה, שקטה ונבונה, פותחת בעדינות את התיבה ושולפת ממנה חוט ומחט וכרית סיכות קטנה פרחונית.
היא פותחת שוב את דלת ארונות הזזה בחדר שינה ומוציאה בגד, יושבת אתי על המיטה הגדולה והחמה ותופרת תך אחרי תך בחולצה בחוט בצבע קרם.
אני מתבוננת בפעולת התפירה ורוצה שהרגע הזה ימשך לנצח. תפירה שקטה ואגבית שהיא רגע מכונן, זיכרון מתוק שישאר אתי שנים אחרי כשאגדל ואהיה לאמא ויהיו לי ילדים משלי.
כשאחד הילדים יחזור מבית הספר עם חולצה ובה חור קטן ואתלבט מה לעשות אולי לזרוק את החולצה אולי לתפור אותה ואזכר בסבתא וברגע הקטן הזה שם, על המיטה הגדולה, מול ארונות הזזה בצבע קרם.
וארגיש געגוע, אל אותם רגעים קטנים שבגרה שהיו אסופות של חלקיקי חיים שנוגעים בי לנצח.
שלושים שנה אחרי. יושבת בחדר השינה שלי, אל מול ארונות הזזה חדשים בצבע לבן.
מקפלת בגדים . פותחת וסוגרת דלת ארונות הזזה בצבע לבן בוהק. מצטערת שלא התעקשתי על צבע קרם.
